אינטרנט, חברה ומה שביניהם

אז… איך האינטרנט הרס לי את החיים?

ב- 11 במרץ 2013

אי שם בשנות ה-90, בין צפייה מאסיבית בסדרת המופת "בוורלי הילס" לבין פעולות בתנועת נוער אחר הצהריים, נכנס האינטרנט הישר לביתי, לחדר הידוע בכינויו "חדר המחשב". אבא שלי היה הראשון להשתמש בו, אני ואמא ואחותי הגדולה עמדנו בצד ונלחצנו. באותם ימים רחוקים, חולצות הבטן היו באופנה, האינטרנט היה איטי ולא נוח לשימוש, וההיי לייט החברתי היה המפגש השבועי במסעדת נאפיס האגדתית. מה היה מאמין שמספר שנים יעברו ואת רוב המפגשים החברתיים נעשה דרך הדבר המוזר הזה שנקרא אינטרנט, שנמצא בשום מקום, שאי אפשר לגעת בו או לראות אותו.

אז למה בעצם האינטרנט הרס לי את החיים?

רבות דובר על השפעת האינטרנט על חיינו, ביקורות מהללות כבר הושמעו באוזני רבים מאיתנו, וכך גם ביקורות שליליות הרואות באינטרנט דבר מסוכן. פסיכולוגית בשם   Turkle שחוקרת את השפעת האינטרנט על החברה האמריקאית, טוענת שכיום אנחנו יכולים להיות מחוברים כל הזמן ולהסוות בכך בדידות גדולה. כבר אין לבד, רק ביחד, אבל הביחד הזה הוא מזויף, מלאכותי. וזו אולי הסיבה שבגללה החלטתי לקרוא לבלוג בשמו המאיים.

לאחרונה, יחד עם קבלת סמארטפון נוצץ במתנה ליום ההולדת ועימו הכרות מעמיקה ואובססיבית עם עולם הרשתות החברתיות, התחלתי לחשוב ברצינות על הדבר הזה שמקיף אותי, שגורם לי להתמכרות חריפה יותר מקפה על הבוקר. כשאני מנסה לדמיין את חיי בלי קיומו של האינטרנט, אני מתחילה להיכנס לפאניקה קלה: איך אני אברר על אוטובוס מירושלים לתל אביב?? מה מצב חשבון הבנק השלי?? אני חייבת לעדכן סטטוס כדי להיראות מגניבה! וכן הלאה והלאה. אני מחוברת בנימיי ועורקיי לאינטרנט, ויותר מכל, למה שהוא מציע לי – לחיבור המתמיד, לקשר הווירטואלי עם אנשים, לידע עדכני שזמין בשבילי בכל זמן. יש לזה יתרונות רבים, אבל לצד היתרונות מונחים מספר חסרונות מודגשים. כאן אני נוטה להסכים עם טרקל. יש בזה גם משהו מאוד בודד. מאוד מכאני. אנחנו דמויות ווירטואליות בתוך רשת ענקית, רחוקים ממגע אדם, נהיים קרים יותר.

הרשתות החברתיות הן שמחזקות ומדגישות את זה. השיחות מתקצרות, הופכות לענייניות יותר. אנחנו מחוברים כל הזמן, אבל יחד עם זאת גם מאוד לבד, כמו שהטיבה טרקל לתאר. החיבור הרשתי הזה אורב לנו כיום לא רק בבית ובלפטופ, אלא גם בסמארטפון, כשאנחנו למטה עם הכלב בגינה מחוברים לשאר האנשים שנמצאים כמונו בגינה עם הכלב, דרך הפייסבוק, הג'ימייל, הווטסצאפ, מצלמים את הכלב הפוטוגני שלנו ומעלים לאינסטגרם אחרי עיבוד מחמיא. כל אלו גורמים לנו לפספס את החוויה הפשוטה והנשכחת של הרגע, של פשוט להיות שם, עם עצמנו.

.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: